<h1>הבתים — שערי תפילה שער תשיעי</h1>
<h2>דף כב:</h2>
סדר תפלת צבור כך הוא, בשחר כל העם יושבין, ושליח צבור יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם, ומתחיל ואומר קדיש וכל העם עונין אמן יהא שמיה רבא בכל כחן, ועונין אמן בסוף הקדיש, ואחר כך אומר ברכו את ה' המבורך והם עונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ומתחיל ופורס על שמע, והם עונין אמן אחר כל ברכה וברכה, והיודע לקרות ולברך קורא עמו עד שמברך גאל ישראל, והכל עומדין מיד ומתפללין בלחש, וכל מי שאינו יודע להתפלל עומד ושותק עד שיתפלל שליח צבור בלחש עם שאר העם. וכל שיגמור תפלתו מן הצבור יפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ועומד למקום שהגיע אליו בעת שפסק, ואחר שיפסע שליח צבור שלש פסיעות לאחריו יעמוד ומתחיל ומתפלל בקול רם מתחלה הברכות להוציא את מי שלא התפלל. והכל עומדין ושומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה בין אלו שלא יצאו ידי חובתן בין אלו שיצאו ידי חובתן. ואומר קדושה בברכה שלישית, וכיון שהגיע שליח צבור לקדושה יש רשות לכל אחד ואחד לחזור למקומו שעומד בו בתפלה, ואחר שישלים כל התפלה ישב ויפול על פניו [ויטה] מעט הוא וכל הצבור ויתחנן, והוא נוטה ויושב ויגביה ראשו הוא ושאר העם ומתחנן מעט בקול רם מיושב. ואחר כך יעמוד שליח צבור לבדו ואומר קדיש פעם שניה, והם עונין כדרך שעונין תחלה, ואומר והוא רחום וכו' תהלה לדוד וכו', הוא עומד והם יושבין והם קורין עמו, ואחר כך אומר ובא לציון וכו' ואני זאת בריתי וכו' וקרא זה אל זה ואמר קדוש, והם עונין קדוש קדוש קדוש שלשה פעמים, וחוזר ואומר הקדושה תרגום, ואומר ה' ימלוך לעולם ועד, וקורא הוא תרגום כדי להבין אל העם. ואלו הפסוקים שלפני הקדושה ושלאחריה הם הנקראים סדר היום. ואחר כך מתחנן בדברי תחנונים ובפסוקי דרחמי, ואומר קדיש, וכן העם עונין כדרכן ונפטרין. לר"ם, ומנהגינו לומר אחר כך שיר מזמור, ואומר קדיש כלו בלא תתקבל. כתב הר"ם. למנחה אומר שליח צבור אשרי יושבי וכו' תהלה לדוד וכו', קורא הוא והעם מיושב, ועומד שליח צבור ואומר קדיש, והן עומדין אחריו ועונין כדרכן ומתפללין כלן בלחש, ואחר כך חוזר שליח צבור ומתפלל בקול כדרך שעשה בשחרית, עד שישלים כל התפלה, ויושב הוא ונופלין על פניהם ומתחנן ומגביה ראשו ומתחנן מעט מיושב כדרך שעשה בשחרית, ועומד ואומר קדיש, וכל העם עונין כדרכן אמן, ונפטרין למעשיהן. בערב כל העם יושבין והוא עומד ואומר והוא רחום וכו', ברכו את ה' המבורך והם עונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ומתחיל לפרוס על שמע ואומר קדיש, ואחר כך עומדין ומתפללין בלחש וכשמשלימין אומר קדיש והם נפטרין, ואינו חוזר ומתפלל בקול רם ערבית, לפי שאין תפלת ערבית חובה, לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין שם בן אדם שנתחייב בהם להוציאו ידי חובתו, ע"כ. וכבר נהגו העולם לומר אחר כך שיר מזמור כדרך שעושין בתפלת שחרית. כתב הר"ם בשבתות וימים טובים כשגומר שליח צבור שחרית בקול רם אומר קדיש, ואחר כך קורא תהלה לדוד וכו' ואומר קדיש, ומתפללין מוסף בלחש, ואחר כך מתפלל מוסף בקול רם כדרך שעושין שחרית, ואומר קדיש אחר תפלת מוסף, והעם נפטרין. ואין אומר קדושה ולא תחנונים אחר תפלת שחרית כשאר הימים, אלא אומר אותה קודם תפלת המנחה, כיצד קורא תהלה לדוד ואומר סדר היום ודברי תחנונים, ואומר קדיש ומתפללין מנחה וחוזר ומשמיע תפלת המנחה בקול רם ואומר קדיש, בראשי חדשים ובחולו של מועד אומר סדר היום קודם תפלת מוסף ובמוצאי שבת אומרים סדר היום גם אחר תפלת הערב ואומר קדיש, ואחר כך מבדיל ע"כ. וכבר נהגו העם לומר אחר תפלת ויהי נועם וסדר היום ואחר כך אומר קדיש שלם ואחר אומר ויתן לך ואומר קדיש.
<h2>דף כג:</h2>
אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה בפחות מעשרה. התחילו בעשרה ויצאו מקצתן גומר, ועל כולן הוא אומר ועוזבי ה' יכלו. אין פורסין על שמע שאמרנו באר הר"ש מנין הבא לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור ק"ש, עומד אחד ואומר קדיש וברכה ראשונה של ק"ש עד יוצר המאורות וחוזרין למלאכתן, וכן באר הראב"ד פורסין באחת משתי ברכות הראשונות והיא יוצר אור ומפני הקדושה שיש בה שאין אומרין בפחות מעשרה. והר"ם ביאר פורסין שיהא אחד מברך ברכות שמע והכל עונין אמן, וזה נראה עיקר. ולשון פורסין נגזר מן כי הוא יברך הזבח, שתרגומו יפרוס על דבחא. וזה שאמרו התחילו בעשרה ויצאו מקצתן גומר, לא נתבאר לנו מה הוא שנקרא התחלה אם התחלת הברכות או התחלת הקדושה, והולכין בדבר זה להחמיר, ואין אומרין הקדושה בפחות מעשרה אלא אם כן התחילו בה.
יחיד העומד בשער בית הכנסת אינו מצטרף עם תשעה של בית הכנסת, אבל אם יש עשרה בבית הכנסת שמתפללין יחיד השומע מאחורי בית הכנסת עונה עמהם קדיש וקדושה וברכו ויצא ידי תפלת צבור, ומה שאמרו אין היחיד אומר קדוש הוא שלא יאמר כשהוא מתפלל ביחידות אקדש את שמך, או שיאמר קדיש או ברכו בפחות מעשרה, ויש מי שכתב שאין יחיד אומר דבר שבקדושה ולא עונה אלא אם כן הוא מצטרף עמהם בעשרה. והראשון עיקר, וכן כתב הרב בעל התוספות, וכן נראה דעת הר"ם, וכן נתפשט המנהג. כתבו קצת הגאונים הבימה של בית הכנסת שגבוהה עשרה חלקה רשות לעצמה, ושליח צבור המתפלל שם אינו מוציא העומדים בבית הכנסת, וכן העומדים שם אין מצטרפין עם העומדים בבית הכנסת. ויש מי שאמר שכיון שהיא כלה באויר בית הכנסת [הרי היא] כחצר קטנה שנפרצה לגדולה, והוא שאין מחיצה עשרה, וכן נראה.
כיצד היא תפלת הצבור אדם [אחד] מתפלל בקול רם והכל שומעין. ואין עושין כך בפחות מעשרה גדולים, ושליח צבור אחד מהם. ואפילו היו מקצתן כבר התפללו ויצאו ידי חובתן משלימין בהם עשרה, והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו, לר"ם. ויש מי שכתב שמפני אחד שלא שמע עונין קדיש או ברכו או קדושה. והראשון עיקר, וכן כתב הרב בעל הלכות ורבנו יעקב.
כל דבר שבקדושה אין אומרין אותו בפחות מעשרה, לפיכך אין עונין קדיש וברכו וקדושה בפחות מעשרה. יש מי שאמר שהיחיד אומר קדושת יוצר, וכן כתב הר"ם בתשובת שאלה, ונתן טעם בדבר שקדושת יוצר אינו אלא שמספר מה שאומרין המלאכים והקדושה שאין ראוי ליחיד לאומרה הוא שיכוין [להקדושה] כמו שיאמר שליח צבור נקדישך ונעריצך. ובהלכות כתב שאין יחיד אומר קדושת יוצר. ונראה גם כן לדעתו שאין יחיד אומר סדר קדושה שהוא סידר סדר קדושה בסדר תפלת צבור, ולא כתבה בסדר תפלת יחיד. והראב"ד כתב בתשובת שאלה שהיחיד אומר קדושת יוצר, ובפרושו כתב שאין היחיד אומר קדושת יוצר. והעיקר בידינו מה שכתב הר"ם בהלכותיו, וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל. אמנם סדר קדושה נהגו רוב העולם לאמרה ביחיד.
<h2>דף כד.</h2>
שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן בשעה שהוא מתפלל והם שומעין ועונין אמן על כל ברכה וברכה והרי הם כמתפללין, בד"א במי שאינו יודע להתפלל, אבל היודע אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו. בד"א בשאר ימות השנה אבל בראש השנה ויום הכפורים של יובל שליח צבור מוציא את היודע כשם שמוציא את שאינו יודע, מפני הן ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותן יכולין לכוין דעתם בהם כשליח צבור, לפיכך אם רצה היודע בשני ימים אלו לסמוך על תפלת צבור הרשות בידו, לר"ם. כתב הרי"ף עם שבשדות שהם אנוסין ואינם יכולין לבא לבית הכנסת בראש השנה וביום הכפורים שליח צבור מוציאן ידי חובתן, אבל העומדים בעיר אין שליח צבור מוציאן עד שיבואו לבית הכנסת וישמעו משליח צבור כל התפלה מתחלה ועד סוף, ע"כ. דבר זה אינו מבואר בלשון הר"ם, ויראה מדבריו שאינם יוצאים ידי חובתן אלא השומעים משליח צבור, ששליח צבור אינו מוציא בשאר ימות השנה את שאינו בקי ובראש השנה ויום הכפורים אפילו הבקי אלא בזמן ששומעין תפלתו מתחלה ועד סוף ועונין אמן על כל ברכה וברכה, וזה נראה עיקר. כתב הריא"ג שליח צבור הוא שנעשה שליח להוציא את שאינו בקי, אבל אחר אינו עושה שליח להוציא חברו ידי תפלה ואפילו אינו בקי. ויראה לי שמי שאינו בקי חברו מוציאו בין בק"ש בין בתפלה כדרך שאמרנו בברכת המזון [סופר מברך ובור] יוצא. יש מי שכתב שברכת יוצר אור הרי היא כברכת הנהנין שאם יצא אינו מוציא, ויראה לי שברכות אלו תקנום חכמים לפני ק"ש ולא משום הנאת האורה אלא להודות לבורא שברא וסדר המאורות, וראיה לדבר שהרי סומא פורס על שמע ומברך יוצר המאורות. וזה הכלל יראה לנו במצוה שאדם מוציא את חברו ובאותן שאינו מוציא. כל מצוה שהיא בעצמו של אדם כגון אכילת מצה שצוהו המקום לאכול, או תפילין שצוהו המקום להניחן, או לעשות ציצית בבגדו, או להתפלל שהיא עבודה שבלב. או לקרוא ק"ש ולקרוא בתורה וכיוצא בזה, דברים אלו אי אפשר לעשותן על ידי אחר, שלא יוכל אדם לומר אכול מצה בעבורי או התעטף בציצית או לבוש תפילין בעבורי. ובענין התפלה הבקי מוציא את שאינו בקי והוא שיתן לב לשמוע מה שהוא אומר. וכן בנטילת לולב ותקיעת שופר וכיוצא בזה לא יוכל אדם לפטור עצמו על ידי חברו אם לא יתקע או לא שמע התקיעה או לא נטל הלולב. אמנם קביעת מזוזה ועשיית מעקה וביעור חמץ וכיוצא בהן, זה אפשר להעשות על ידי שליח, שאין לנו בזה רק שתעשה המצוה על ידי מי שהוא.
אין ממנין שליח צבור אלא גדול ששצבור בחכמתו ובמעשיו, ואם היה זקן הרי זה משובח ביותר. ומשתדלין להיות שליח צבור קולו ערב, ורגיל לקרות, ומי שלא נתמלא זקנו אע"פ שהוא חכם גדול לא יהיה שליח צבור מפני כבוד הצבור, אלא פורס הוא על שמע משיביא שתי שערות אחר שלש עשרה שנה, לר"ם. כתב הרב בעל התוספות לא אמרו נתמלא זקנו אלא להיות שליח צבור בקביעות, אבל שלא בקביעות הואיל והביא שתי שערות עובר לפני התיבה, ונראין דבריו, ורב נטרונאי גאון ז"ל כתב במקום (שיש) [שאין] שם מי שנתמלא זקנו מתפלל בן שלש עשרה שנה ויום אחד, מפני שהוא מחוייב בדבר ומוציא את הרבים ידי חובתן. ודבר של טעם הוא.
פוחח והוא מי שכרעיו נראין, או שבגדיו קרועים, פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה. אין מורידין לפני התיבה העלגין שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, וכן כבדי שפה וכבדי לשון שאינם יכולין להוציא האותיות כתקנם. יש מי שכתב שאם היה דש בעירו ולשונו ערוך לכל מותר ולא נתברר לי, ויראה לי שהעלגים שלשונם ערוך ומדברים לשון הקדש במתון, אע"פ שכל שאר דבריהם בעלגות עוברין לפני התיבה.
סומא פורס על שמע ואע"פ שלא ראה מאורות מימיו, מפני שהוא נהנה מן האור על ידי אחרים שרואין אותו ומישרין את דרכו. ואין צריך לומר שעובר לפני התיבה, שהרי מחוייב הוא בדבר וכל המחוייב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן, ויש מי שאומר שאינו עובר לפני התיבה. ולא נתברר לנו.
<h2>דף כד:</h2>
האומר איני עובר לפני התיבה מפני שבגדי צבעונין, אף בלבנים לא יעבור באותה תפלה, לר"ם. והראב"ד כתב שאינו עובר באותה תפלה ולא באחרת מפני חשש המינות. האומר בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבר. ויש מי שמדקדק מכאן שהיחף עובר לפני התיבה, ויש מי שכתב שלא אמרו יחף ממש אלא בלא סנדל, אבל יחף שאין דבר ברגלו אינו עובר.
שליח צבור אין אומרין לו לך [התפלל] אלא פייס בעדנו וקרב קרבנותינו. וצריך שיהא מסרב, ואל יסרב יותר מדאי, כיצד פעם ראשונה מסרב שניה מסרהב שלישית פושט רגליו ויורד.
<h2>דף כה.</h2>
כל האומר בתחנוניו מי שרחם על קן צפור שלא יקח האם על הבנים, או שלא ישחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו, וכיוצא בענין זה, משתקין אותו, מפני שמצות אלו גזירות הן ואינן רחמים, שאלו היה מפני רחמים לא התיר לנו שחיטה כל עיקר. וכן לא ירבה בכנויין של שם ויאמר הקל הגדול הגבור והנורא החזק האמיץ העזוז, שאין כח באדם להגיע לסוף שבחיו אלא אומר מה שאמר משה רבינו, לר"ם. וכן האומר יברכוך טובים הרי זה דרך המינות, וכן האומר על טוב יזכר שמך, שמשמעו על הטובה ולא על הרעה, משתקין אותו, שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. כל הדברים האלו דין יחיד ודין שליח צבור שוין. האומר מודים מודים משתקין אותו. יש מי שכתב שלא אמרו אלא בצבור אבל ביחיד תחנונים הם. ויראה לי שאפילו ביחיד אסור, שנראה כשתי רשויות. כדרך שאמרו במודים כן הדין באומר אמן שמע שמע משתקין אותו.
